<h1>מדאורייתא</h1>
<h2>דף כז.</h2>
כל ימי הייתי נסמך על פירוש רבותי ועל הגאונים שפירשו ההיא דבכורות בפרק עד כמה אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן וכו'. כך סברתי וכך פירשו כל הקדמונים שבחלת האור מיירי, דאי איכא כהן קטן יכול ליתן לו לאכול אפילו חלת האור, ואין צריך לתרום (לו) שתי חלות אלא היכא דליכא כהן קטן, [אבל] היכא דאיכא כהן קטן אין צריך לפרוש אלא חלה אחת ולהאכילה לכהן קטן, כדאיתא התם דאי ליכא כהן קטן שקלה לה בריש מסא ושדיא לה בתנורא, פירוש לשורפה באש, והיא חלת האור, והדר מפרשא לה חלה אחריתא ואכיל לה כהן גדול כי היכי שלא תשתכח תורת חלה. וכן הנהיגו בני הגולה להפריש שתי חלות היכי דליכא כהן קטן אחת לאור ואחת לכהן, נותנים ואוכלים ואפילו בטומאה היוצאה מגופו. וקשה הדבר בעיני מאד האיך קראו לה חכמים חלת האור הואיל ואפשר לה בתקנה להאכילה לכהן קטן אי נמי להאכילה לגדול אם טבל, ועוד כל שכן בארץ ישראל היה [להם] לתקן חלת האור שהיא אסורה אפילו לכהן קטן שנטמא בשרץ, והיה לו להפריש חלה אחרת להאכילה לטמא כי היכי דלא תשתכח תורת חלה, ואנו בחוצה לארץ איירינן שיש ליתן שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן. ועוד תנן בהדיא במסכת חלה בפרק בתרא [מ"ח] רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה מארץ ישראל [ועד] כזיב חלה אחת מכזיב ועד הנהר ועד אמנום שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור ומן הנהר ומן אמנום ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור [אין] לה שיעור ושל כהן [יש] לה שיעור וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר אינו צריך טבילה [ואסורה] לזבים ולזבות [לנדות] וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנה לכל כהן. כך היא הצעה של המשנה. ופירושה מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת משום שהיא ארץ ישראל וחלתה מן התורה והיא חלה טהורה [ונאכלת] בטהרה, ולפיכך אין צריך אלא חלה אחת ונותנה לכהן טהור בין גדול ובין קטן. מכזיב ועד הנהר ועד אמנום, זהו לים אוקיינוס נחל מצרים מצד אחד ואמנום מצד [השני] והוא הר ההר, כל זה ארץ ישראל היא אלא משום שהיא קרובה לחוץ לארץ גזרו עליה שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור שהיא דאורייתא, ושל כהן היא מדרבנן ולפיכך אין לה שיעור. כך היא מפורשת בגמרא דירושלמי [חלה פ"ד ה"ד]. ומן הנהר ומן אמנום ולפנים, היינו חוצה לארץ גמורה, ושם צריך שתי חלות ושתיהם מדרבנן, אחת לאור ואחת לכהן, של אור אין לה שיעור, ושל כהן יש לה שיעור. ומפרש בגמרא בירושלמי הואיל ושתיהם מדרבנן מוטב לרבות בנאכלת משנרבה בנשרפת. וטבול יום אוכלה, לאותה של כהן, ואסורה לזבים ולזבות אותה של כהן, אבל של אור (לא) כלל וכלל אין לאוכלה אלא לשרוף, ואפי' לכהן קטן אין לאוכלה אלא לשרוף. וטעמא מפרש בגמרא בירושלמי למה תיקנו שתי חלות בחוץ לארץ, והכי קאמר ויפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יאמרו ראינו תרומה [טהורה] נשרפת, כלומר יהיו סבורים בני אדם שגם בחוץ לארץ יש תרומה טהורה הואיל ושם תרומה עליה וכשרואים ששורפים אותה [יהו] אומרים שמותר לשרוף תרומה טהורה. והדר פריך ויפריש לכהן ולא יפריש לאור, [ומשני] שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, פירוש שיש בני אדם שיודעים שחוץ לארץ היא טמאה ותרומתה טמאה ואם היו רואים שאוכלין אותה יאמרו תרומה טמאה נאכלת. והכי מסיים מתוך שהוא מפריש את שתיהם כשהוא בא לכהן הוא נשאל, כלומר מזה יכול לידע שהם שתיהם מדרבנן ולא יתמה על הנשרפת ולא על הנאכלת, [ועל ידי] שתיקנו שתי חלות יודע שהם מדרבנן. ומכאן אני למד שחלת האור אין להאכילה כלל לכהן אפי' לכהן קטן, דאם לא כן יאמרו ראינו חלה טמאה נאכלת לכהן קטן, אלא שיש לשרוף אותה. וחלה של כהן היא נאכלת לכהן קטן או לכהן גדול שטבל מקריו, ועל חלת כהן אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ומאכילה לכהן קטן, דהכי תנן ואסורה לזבים אותה הנאכלת, דעל חלת [האור] אי אפשר לומר כן, [כיון] שנשרפת, ועל כרחך נקראת חלת האור, ובשל אור לא מיירי כלל רבינא, שהרי היא עומדת לשורפה ולא לאוכלה. הלכך רבינא על חלה שניה של כהן אומר נדה קוצה לה חלה, דבמגע לא מטמא, כדאמר שמואל, ומאכילה לכהן קטן והוא הדין לגדול שטבל. ואי ליכא כהן קטן שדיא לה בריש מסא לתנורא, ולא לשריפה, דאם כן הוה ליה למימר ישרפנה באור, מהו לתנורא, אלא כלומר יבטלנה ברוב הלחם שבתנור, דאם הפריש אותה על מנת ליתנה לכהן קטן ולא נמצא שדיא לה בתנורא לאפות ויבטלנה ברוב. [והא דקאמר] והדר מפרשא לה חלה אחריתי, זה לא נמצא בספר ישן, וקדמונים הגיהו [אותו], שהיו סבורים ששתי חלות הם משום שלא תשתכח תורת חלה (הוא). ולא היא, אלא לכך תיקנו כדמפרש בירושלמי שלא יאמרו חלה טהורה נשרפת ושלא יאמרו חלה טמאה נאכלת, ולא בשביל שלא תשתכח תורת חלה. הלכך אין לומר והדר [מפרשא חלה] אחריתי, שהרי רבינא איירי בשתי חלות אחת של אור ואחת של כהן לאחר שהפרישה של אור ונשרפת כתקון חכמים, ואמר רבינא על השניה נדה קוצה לה חלה, ואם כן למה צריך עוד שלישית דקאמר והדר מפרשא לה חלה אחריתי. ואם תאמר שקשה הוא לשבש הספרים, תאמר דהכי קאמר אם לאחר שהפריש חלת כהן ולא מצא לא כהן [קטן] ולא כהן [גדול] שטבל שדיא לה בתנורא לבטלה, ונמצא שלא נתנה אלא חלת האור, לפיכך תפריש עוד שלישית ותתן לכהן גדול, לבעל קרי, שהרי אינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה ואין שם חלה עליה, אבל אותה חלה שניה לכהן אסורה לזבים ולמי שטומאה יוצאת מגופו. ומשום הכי בארץ ישראל אין צריך אלא חלה אחת, דהתם אין לגזור משום חלה טמאה. ואם תאמר ואמאי בחוץ לארץ לא תיקנו שתי [תרומות] משום הך תקנה גופה, נראה לי משום דחלה יותר שכיחא מתרומה, וכיון שעשו היכירא בחלה להודיע שהם מדרבנן מזה ידעו גם לתרומה, ואין כאן חשש. ועוד תנן התם [חלה פ"ד מ"י] אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהן ולא קיבלו מהם ואמר רבא בר זבדא אפשר לאוכלה אין אתה יכול שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת לשורפה אי אתה יכול שלא יאמרו תרומה נשרפת להחזירה אי אפשר שלא יאמרו תרומת ארץ ישראל מותר[ת] בחוץ לארץ. הרי לך בפירוש שבחוץ לארץ אסור לאכול כלל חלת האור אלא חלת כהן ואסורה לטמא ואינה נאכלת אלא לטהור בגופו.
תשובה שהשיב אבי מורי על דברי רבינו אפרים. אחרי הודיע אדוני את כל זאת מטיבותיה דמר אשיבך את הנראה בעיני ומנזיהותיה ולא כלום [לי] להעמיד (לי) מנהג רבותינו. ועיינתי בירושלמי וראיתי הא דפריך ויפריש לאור ולא יפריש לכהן וכו', שקבועה אמתניתין דקאמר של אור יש לה שיעור שהיא דבר תורה ושל כהן אין לה שיעור שהיא מדרבנן, ויפריש לאור ולא יפריש לכהן וכו' עד לכשהוא בא לכהן היא נשאל זו וזו מדבריהם היא מוטב לרבות בנאכלת מלרבות בנשרפת. עד כאן לשון הירושלמי. ופירושו דעל ארץ ישראל הקרובה לחוצה לארץ מקשה, [דהתם] חלה דאורייתא היא, ופריך דאמאי צריך שתי חלות ויפריש לאור לבדה, ופריק כדי שלא יאמרו אותם שנוטלים חלה אחת, שהם מארץ ישראל ועד כזיב, כמו אלו שבארץ ישראל ששורפים חלתן שהיא דאורייתא כן גם אנו נשרוף, ומקשה ויפריש לכהן ולא יפריש לאור ומשני כדי שלא יאמרו בני ארץ חלה אחת שאינה על התחום אותם שעל התחום חלתן טמאה היא, שאינם יכולים להיזהר מארץ העמים הסמוך לגבולם, ויתמהו האיך אוכלים חלתן טמאה, ומתוך שמפרישים את שתיהם וכו' נשאל ולא יתמיה. וזאת החלה היא קרויה בדין חלת האור, דלגמרי אינה נאכלת, משום שלא יאמרו תרומה טמאה היא דאורייתא ולשריפה קאי. ופריך זו וזו מדבריהם היא, פירוש מאותן שתי חלות דחוצה לארץ מתמה אמאי של אור אין לה שיעור ושל כהן צריך שיעור, ומשני מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת. ומה שתיקנו מאמנום ולפנים דהיינו בחוצה לארץ שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן אינו כי אם כדי שלא תשתכח תורת חלה, כדמפרש בבכורות. ובדין הוא דחלת האור לא הוה להו לתקוני לגמרי, דהא ליכא למימר גזירה שמא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, דכולי עלמא ידעו שארץ העמים פטורה היא מן החלה ואינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה מדרבנן ואין לחוש בטומאתה כלל, אלא להכי תיקנו חלת האור מפני שהיא קרויה חלה מדרבנן וצריך להיזהר בטהרתה קצת כדי לאוסרה לזרים, ואם אינו מצוי כהן קטן או גדול טבול יום לתתה להם אמרו לשורפה ולתת אחרת אף לכהן טמא כדי שלא תשתכח תורת חלה. והא דקתני מתניתין ואסורה לזבים וכו' קאי אחלת כהן בארץ, שאינה אסורה נמי אלא למי שטומאה יוצאת עליו מגופו, אי נמי אחלת האור דחוצה לארץ קאי. אבל תימא לומר כן דאם כן שמואל מתניתין אתי לאשמועינן, אף על פי כן יש לומר דהני מילי בנגיעה אתי לאשמועינן. וקשה לשבש את הספרים כמו שכתב מורי, אף כי בפירוש רבינו חננאל במסכת פסחים בפרק אלו עוברין [מ"ח ע"ב] כתוב כל הגירסא כגירסת הספרים שלנו בבכורות שם. והא דתנן התם אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהן ולא קיבלו מהם ומפרש בירושלמי אי אפשר לאוכלה כדי שלא יאמרו תרומה טמאה נאכלת, היינו משום שבאו לארץ ישראל, אבל אם נשארו בחוץ לארץ לא שייך הך טעמא, כדפרישית לעיל. ותימא לי דתנן במסכת שביעית [פ"ו מ"א] שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב [ועד הנהר] ועד אמנום נאכל אבל לא נעבד ומאמנום ולפנים נאכל ונעבד, דקדושה ראשונה בטילה, ואנו פירשנו לעיל לענין חלה שמכזיב ועד הנהר חייב בחלה
